Aתשובה מקצועית
דיני הירושה במדינת ישראל מעניקים משקל עצום וראשון במעלה לעיקרון "כיבוד רצון המת", אשר נגזר מזכות הקניין ומאוטונומיית הרצון הפרטי של האדם. חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), מתווה את המסגרת המשפטית המלאה לעריכת צוואות בישראל וקובע במדויק אילו צורות של צוואות יוכרו כבעלות תוקף משפטי מחייב. חשוב להבין כי דרישות הצורה בחוק הירושה אינן עניין טכני גרידא, אלא נועדו להבטיח מעל לכל ספק שזוהי אכן רצונו האמיתי, החופשי, הנקי מהשפעות זרות והמגובש של המצווה.
סעיף 18 לחוק הירושה קובע רשימה סגורה של ארבע דרכים חוקיות לעריכת צוואה. הכלל הבסיסי הוא שכל צוואה שתיערך שלא באחת מדרכים אלו, לא תוכר מבחינה משפטית ולא יהיה ניתן לקיימה. להלן נסקור בהרחבה את סוגי הצוואות המוכרים בדין הישראלי, על יתרונותיהם, חסרונותיהם והדרישות הפורמליות שלהם:
- 1.צוואה בכתב יד (סעיף 19 לחוק הירושה)
החוק קובע במפורש כי צוואה בכתב יד חייבת להיכתב כולה בכתב ידו של המצווה, לשאת תאריך בכתב ידו, ולהיחתם על ידו. היתרון המרכזי של צוואה מסוג זה הוא הפשטות והדיסקרטיות המוחלטת – המצווה יכול לערוך אותה לבדו, בביתו, מבלי לערב עדים, עורכי דין או גורמים מקצועיים אחרים. עם זאת, זוהי גם נקודת התורפה המשמעותית ביותר שלה. מאחר שאין עדים חיצוניים ואובייקטיביים במעמד החתימה, צוואות אלו מועדות הרבה יותר לתקיפה במסגרת התנגדויות ולפסילה בטענות שונות כגון זיוף, השפעה בלתי הוגנת או היעדר כשרות לצוות. יתרה מכך, הפסיקה הישראלית קובעת עקרונית שדרישת הכתב היד היא מהותית – צוואה שהודפסה במחשב ורק נחתמה בכתב יד אינה עונה על ההגדרה של "צוואה בכתב יד" ותיפסל. בתי המשפט נוטים לבחון בקפידה רבה צוואות מסוג זה כדי לוודא שאין ספק באותנטיות שלהן.
- 1.צוואה בעדים (סעיף 20 לחוק הירושה)
זהו הסוג הנפוץ, המוכר והבטוח ביותר של צוואות בישראל. צוואה בעדים חייבת להיות בכתב (ולרוב היא אכן מודפסת, מנוסחת על ידי עורך דין מקצועי), לשאת תאריך, ולהיחתם על ידי המצווה בפני שני עדים בגירים וכשירים. תהליך האישור דורש כי המצווה יצהיר בפני העדים שזוהי צוואתו, ומיד לאחר מכן על העדים לאשר באותו מעמד בחתימתם על גבי מסמך הצוואה כי המצווה אכן הצהיר וחתם כאמור. יש לשים דגש מיוחד להוראת סעיף 35 לחוק הירושה, הקובעת כי מי שלוקח חלק פעיל בעריכת הצוואה, או מי שמשמש כעד לה, לא יכול להיות בשום אופן נהנה על פי הצוואה (הוראה מחמירה זו חלה גם על בן או בת זוגו של העד). בתי המשפט נוטים לפסול סעיפים מזכים באופן גורף אם מוכחת מעורבות של נהנה בעריכת הצוואה, ולכן יש להקפיד על ניתוק מוחלט וסטרילי בין הנהנים הפוטנציאליים לבין תהליך העריכה, העדים והחתימה.
- 1.צוואה בפני רשות (סעיף 22 לחוק הירושה)
צוואה מסוג זה נעשית על ידי אמירת דברי המצווה בעל פה בפני רשות מוסמכת, או על ידי הגשת דברי הצוואה בכתב לידי הרשות. "רשות" לעניין סעיף זה מוגדרת בחוק כשופט, רשם של בית משפט, רשם לענייני ירושה, חבר בית דין דתי או נוטריון (לרוב נעשה שימוש בנוטריון). כאשר הצוואה נאמרת או מוגשת לרשות, הגורם המוסמך קורא אותה בקול בפני המצווה, המצווה מאשר שזו צוואתו ורצונו החופשי, והרשות מאשרת על גבי הצוואה עצמה שהיא נקראה והמצווה אישר אותה כדין. היתרון הבולט והמשמעותי כאן הוא כוחה הראייתי החזק של הצוואה. מעורבות של גורם רשמי ניטרלי, מעניקה לצוואה חזקת תקינות. הפסיקה הישראלית קובעת עקרונית שמטלת הראיה המוטלת על מי שמבקש לבטל צוואה כזו היא כבדה מאוד, שכן בתי המשפט נוטים לייחס משקל רב לפעולת הרשות, מתוך הנחה מבוססת שהגורם המוסמך וידא מעל לכל ספק את כשרותו המשפטית של המצווה ואת חופשיות רצונו.
- 1.צוואה בעל פה (סעיף 23 לחוק הירושה) - "שכיב מרע"
זהו חריג דרמטי לכלל הבסיסי הדורש מסמך בכתב. צוואה בעל פה מותרת אך ורק במצבי קיצון נדירים, כאשר המצווה רואה עצמו אל מול פני המוות ("שכיב מרע"), או שהוא במצב אובייקטיבי שבו הוא מצדיק מבחינה סובייקטיבית לראות עצמו כמי שעומד למות בקרוב מאוד. במצב כזה בלבד, המצווה רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים שמבינים היטב את שפתו. העדים מחויבים לרשום זיכרון דברים מדויק הכולל את דברי המצווה, התאריך והנסיבות המיוחדות והדחופות, ולהפקיד אותו אצל רשם לענייני ירושה בסמוך ככל האפשר לאירוע. סעיף 23(ג) קובע סייג משמעותי לפיו צוואה כזו בטלה מאליה כעבור חודש ימים, אם חלפו נסיבות החירום שאפשרו אותה והמצווה נותר בחיים. בשל אופייה החריג והחשש ממשקל ראייתי בעייתי ביותר של עדות בעל פה, בתי המשפט נוטים לפרש בצמצום רב את התנאים המאפשרים קיום של צוואה בעל פה ומקפידים מאוד על הוכחת קיומה של תחושת המוות הקרב בזמן אמת.
לצד ארבעת הסוגים הקלאסיים הללו, ראוי וחובה להזכיר את סעיף 8א לחוק הירושה, אשר הוסף בתיקון מיוחד (תיקון מס' 12) ועיגן את מוסד "הצוואות ההדדיות". אלו הן צוואות הנערכות על ידי שני בני זוג יחדיו, לרוב באותו מסמך או בשני מסמכים זהים ומקבילים, מתוך הסתמכות הדדית ומשותפת של האחד על צוואתו של האחר. לרוב, ההסדר המקובל הוא שעם פטירת אחד מבני הזוג כלל הרכוש יעבור לבן הזוג הנותר בחיים, ורק לאחר פטירת האחרון – יעבור העיזבון לילדיהם המשותפים. החוק מטיל מגבלות נוקשות וקשיחות על היכולת לבטל צוואה הדדית לאחר שנחתמה, במיוחד לאחר פטירתו של אחד מבני הזוג, על מנת להגן על אינטרס ההסתמכות המהותי.
בנוסף לכל זאת, חשוב להתייחס לסעיף 25 לחוק הירושה. סעיף זה מעניק לבית המשפט סמכות מיוחדת לרפא פגמים צורניים שנפלו בצוואה. הפסיקה הישראלית קובעת עקרונית כי אם מתקיימים "מרכיבי היסוד" של הצוואה באחת מן הצורות המנויות, ובית המשפט השתכנע לחלוטין וללא צל של ספק שזוהי אכן צוואת האמת של המנוח ואין מדובר בזיוף או בהשפעה, הוא רשאי לקיים ולתקף את הצוואה למרות פגמים צורניים או חסרים טכניים שנפלו בה. עם זאת, נטל ההוכחה במקרה שמבקשים להפעיל את סעיף 25 הוא כבד בצורה חריגה, ומומלץ שלא להגיע כלל למצב בו יש להסתמך על חסדי סעיף הריפוי בבית המשפט.
כדי להבטיח שרצונכם האחרון יכובד במלואו, ללא פגמים וללא פרצות משפטיות שעלולות לגרור את יקיריכם לסכסוכים ארוכים וכואבים, מומלץ ביותר שלא לערוך צוואה באופן עצמאי. יש להסתייע באיש מקצוע הבקיא בדקויות החוק והפסיקה, שיוכל לתכנן את העברת העיזבון באופן אישי, מושכל, צופה פני עתיד ובטוח לחלוטין.
בכל התלבטות או שאלה בנושא, ולשם עריכת מסמך מדויק, כשר ותקף, אני משאיר המלצה לפנות לייעוץ משפטי אצל עורך דין מומחה בתחום. לקבלת סיוע מקצועי אישי, ניתן לפנות לעו"ד ציון בהלול, טלפון 054-7799000.
