# פרק 26: צוואת שכיב מרע (צוואה בעל פה): :: author_note
שלום לכם. שמי עו"ד ונוטריון ציון בהלול. מטרת פרק זה היא להאיר את אחת הסוגיות המורכבות והרגישות ביותר בדיני הירושה הישראליים – המקרים שבהם המילה המדוברת גוברת על הכתב.
# זכויות יוצרים: © 2026 עו"ד ונוטריון ציון בהלול.
כל הזכויות שמורות. :: :
צוואת שכיב מרע, המעוגנת בסעיף 23 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, מהווה חריג דרמטי לדרישת הכתב המהותית הקיימת ביתר סוגי הצוואות. הדין הישראלי מכיר בכך שישנם רגעים שבהם שעון החול אוזל, והאדם, הניצב מול פני המוות, אינו יכול לערוך מסמך משפטי פורמלי. בנסיבות אלו, החוק מאפשר לו להביע את רצונו האחרון בעל פה, תוך הענקת תוקף משפטי מחייב למילים הנאמרות בחלל החדר.
המונח "שכיב מרע" מקורו במשפט העברי, והוא מתאר אדם השוכב על ערש דווי. אולם, החוק המודרני הרחיב את היריעה וכלל גם את מי ש"רואה עצמו מול פני המוות". המבחן כאן הוא כפול: סובייקטיבי – תחושתו האישית של המצווה; ואובייקטיבי – נסיבות ממשיות המצדיקות תחושה זו. מדובר במסלול עוקף פורמליזם, המיועד למנוע מצב שבו רצונו האחרון של אדם ירד לטמיון רק בשל כשל טכני בנסיבות טרגיות.
תרחיש להמחשה: המאבק על צוואת הבית במושב
מנוח בן 72, שסבל ממחלה סופנית קשה, חש כי קצו קרב בעודו שוהה בביתו. הוא קרא אל מיטתו את רעייתו ואת נכדו, וביקש להבהיר את כוונותיו האחרונות. המנוח הצהיר כי הוא מעוניין להבטיח לאשתו זכות מגורים בביתם המשותף לכל ימי חייה, וכי אוסף האמנות היקר שלו יעבור לנכדו שטיפל בו במסירות. דברים אלו עמדו בסתירה מוחלטת לצוואה נוטריונית מוקדמת שערך שנים קודם לכן, בה חולק הרכוש באופן שווה בין כלל יורשיו.
לאחר פטירתו, הגיש בנו מהנישואין הראשונים התנגדות נחרצת לקיום הצוואה שבעל פה. הבן טען כי אביו לא היה כשיר קוגניטיבית באותה עת בשל השפעת תרופות לשיכוך כאבים וחולשה פיזית קיצונית. יתרה מכך, הוא העלה טענה משפטית כבדת משקל: העדים (האישה והנכד) הם נהנים בצוואה, ולכן עדותם פסולה על פי הכללים הרגילים. מקרה זה מציב במרכז הבמה את המתח שבין הצורך בכיבוד רצון המת לבין החשש מפני מניפולציות של נהנים פוטנציאליים.
התרחיש מתואר לצורך המחשה בלבד ואינו משקף הליך משפטי ספציפי או בעלי דין קיימים.
דרישות הדין והכשירות המשפטית בנסיבות קיצוניות
סעיף 23 לחוק הירושה מציב תנאים נוקשים לכינונה של צוואה בעל פה. ראשית, נדרשת נוכחות של שני עדים השומעים יחד את דברי המצווה. שנית, על העדים מוטלת החובה לערוך זיכרון דברים ולחתום עליו בסמוך ככל האפשר למעמד האמירה. לאחר מכן, יש להפקיד את זיכרון הדברים אצל הרשם לענייני ירושה.
בסוגיית זהות העדים, הפסיקה בתיק ת"ע 19103-02-20 קבעה הלכה משמעותית. בעוד שבצוואה רגילה בעדים, אדם שנהנה מהצוואה פסול מלשמש כעד (בהתאם לסעיף 35 לחוק), הרי שבצוואת שכיב מרע הדין שונה. נוכח הנסיבות הדחופות, לעיתים קרובות האנשים היחידים הנמצאים לצד המצווה הם קרובי משפחתו הנהנים ממילא מעיזבונו. בית המשפט הכיר בכך שהחלת הפסלות במקרים אלו עלולה לרוקן מתוכן את מוסד הצוואה בעל פה, ולכן העד הנהנה כשר לעדות, תוך שהסדר עובר לבחינת אמינות מדוקדקת.
כשירותו הקוגניטיבית של המצווה נבחנת אף היא תחת זכוכית מגדלת. הפסיקה מבהירה כי מצב רפואי רעוע, ואפילו היותו של אדם נתון תחת אפוטרופסות, אינם מהווים חזקה חלוטה להיעדר כשרות. השאלה המכרעת אינה המצב הפיזי הכללי, אלא הרגע הספציפי שבו נאמרו הדברים: האם המצווה הבין את משמעות הענקת רכושו? האם ידע לזהות את יורשיו? והאם פעל מתוך רצון חופשי?
רישום זיכרון הדברים ודיני הראיות
הקשיים הראייתיים בצוואות בעל פה נובעים מטבעם מהעובדה שהמסמך המוגש לרשם נכתב על ידי העדים ולא על ידי המצווה עצמו. בתיק ת"ע 28212-11-20 דן בית המשפט בטענות קשות של זיוף חתימות עדים על גבי זיכרון דברים. נקבע כי נטל ההוכחה לטענת זיוף מוטל על המתנגד לקיום הצוואה. מאחר שמדובר בטענה בעלת השלכות פליליות, נדרשת רמת הוכחה גבוהה וראיות מוצקות כדי לסתור את חזקת התקינות של המסמך שהוגש.
בית המשפט בוחן בשבע עיניים את "צמידות הזמנים". ככל שחלף זמן רב יותר בין אמירת הדברים לבין העלאתם על הכתב, כך נחלש משקלו הראייתי של זיכרון הדברים. השאיפה היא למנוע מצב שבו זיכרון העדים מיטשטש או מושפע מאינטרסים שצצו לאחר הפטירה.
ההבחנה בין הענקת מתנה לבין צוואה
נושא חוזר בדיוני ירושה הוא סיווגן של הצהרות שניתנו לפני המוות כ"מתנה" או כ"צוואה". בפרשת ע"א 2555/98 חידד בית המשפט העליון את הגבול. לפי סעיף 8(ב) לחוק הירושה, מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו, אינה תקפה אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות החוק.
משמעות הדבר היא שאם אדם אומר לחברו: "אני נותן לך את מכוניתי במתנה לאחר שאמות", אין זו מתנה לפי חוק המתנה, אלא ניסיון ליצור צוואה. אם האמירה לא עומדת בתנאי סעיף 23 (שני עדים, שכיב מרע, רישום זיכרון דברים), ההעברה לא תוכר מבחינה משפטית. זהו מחסום שנועד למנוע עקיפת של דיני הירושה באמצעות הסכמי מתנה בלתי פורמליים.
# זכויות יוצרים: © 2026 עו"ד ונוטריון ציון בהלול. כל הזכויות שמורות.
בסלון הבית במושב, מוקף ברהיטי עץ עתיקים ובאווירה של עשרות שנות עשייה משפטית, שכב דורון על מיטתו. אני, נכדו שסעד אותו בחודשיו האחרונים, הייתי עד לדעיכתו הפיזית, אך צלילות דעתו לא הוטלה בספק. דורון, כנוטריון ותיק, הבין את המשמעות של כל מילה. באותו ערב חורפי, בנוכחותי ובנוכחות מרגלית, רעייתו השנייה, הוא בחר להסדיר את שנותר. בקול חרישי אך החלטי, הורה כי מרגלית תמשיך להתגורר בבית המושב וכי אוסף האמנות שטיפח יעבור אלי.
הצהרתו עמדה בניגוד לצוואה הנוטריונית המוקדמת שחילקה את עזבונו בין מרגלית לבין בנו, יואש. יואש, אדם המורגל בחישובים כלכליים קרים, סירב לקבל את המפנה. לאחר פטירת אביו, הגיש התנגדות חריפה, כשהוא נסמך על טענות של השפעה בלתי הוגנת ופגיעה בכשירותו הקוגניטיבית של המנוח עקב הטיפול התרופתי. המאבק המשפטי לא איחר לבוא.
בבית המשפט עלתה שוב שאלת כשירותנו לשמש כעדים. יואש טען כי האינטרס הכלכלי שלנו פוסל את עדותנו מראש. אולם, בהתאם לגישה המוצגת בת"ע 19103-02-20, בית המשפט בחר לבחון את מהות הדברים. דורון פעל מתוך דחף פנימי להגן על היקרים לו, בידיעה שזמנו קצוב. היותו נוטריון הוסיפה נופך של אמינות לרצון המובע, שכן הוא הכיר את המבנה המשפטי של צוואות גם אם ברגעיו האחרונים לא יכול היה לחתום עליהן בעצמו.
בא כוחו של יואש, עורך הדין משה, ניסה לערער את תוקף זיכרון הדברים שהגשנו. הוא טען כי מדובר במסמך שנערך בדיעבד מתוך מגמה מכוונת. כאן עמדה לזכותנו ההלכה מת"ע 28212-11-20, המטילה את נטל הוכחת הזיוף על המתנגד. יואש לא הצליח להציג תשתית ראייתית המצביעה על כך שהמילים המיוחסות לדורון לא נאמרו על ידו.
היבט נוסף במחלוקת נגע למינוי אפוטרופוס לדורון בשלהי חייו. יואש טען כי עצם המינוי שולל את היכולת לצוות. בית המשפט, בהתבסס על העקרונות שנקבעו בת"ע 51744-05-21, דחה טענה זו. נקבע כי רצונו של אדם הוא כבודו, וכל עוד לא הוכחה דמנציה עמוקה המנתקת אותו מהמציאות, דבריו כשכיב מרע מקבלים תוקף של פסק דין. דורון הפגין הבנה מלאה של נכסיו ושל ההשלכות של דבריו על חלוקת העיזבון.
ניהול העיזבון הופקד בידי מאיה-רות, שמונתה על ידי בית המשפט. היא פעלה לגשר על הפערים בין יואש לבין מרגלית. המורכבות המשפטית והראייתית הובילה את הצדדים להבנה כי התעקשות על ניהול הליך עד תומו עלולה לכלות את נכסי העיזבון בשכר טרחה ובהוצאות מומחים. ברוח הנחייתו של דורון, ובהתאם לעקרון בע"א 2555/98 הקובע כי העברות לאחר מוות הן צוואה, הושגה פשרה. מרגלית קיבלה את זכות המגורים, ואוסף האמנות נשמר בהתאם לרצונו האחרון של המנוח.
הדינמיקה המשפחתית והמבחן הסובייקטיבי
הבנת המצב הנפשי של המצווה חיונית להכרעה בתיקי שכיב מרע. דורון פעל מתוך מודעות למצבו הבריאותי המידרדר. השקט שאפיין את ימיו האחרונים במושב לא היה שקט של ויתור, אלא של השלמה וסידור קצוות. יואש, בגישתו הפרגמטית, לא תפס את הערך הסנטימנטלי שייחס אביו להמשכיות המגורים בבית. בית המשפט נדרש לקבוע האם התקיים אצל דורון הרכיב של "ראיית עצמו מול פני המוות". העובדה שהיה מודע לדיאגנוזה הרפואית שלו והביע רצון לשנות צוואה קיימת, תמכה במסקנה כי פעל מתוך אותה תחושת דחיפות המאפיינת צוואה בעל פה.
תיקון פגמים צורניים בראי עשיית הצדק
משה, עורך הדין של יואש, תקף את העובדה שזיכרון הדברים לא הופקד באופן מיידי. סעיף 25 לחוק הירושה מעניק לבית המשפט שיקול דעת לרפא פגמים צורניים אם אין ספק באמיתות הצוואה. במקרה דנן, למרות שהעדים היו נהנים, העובדה ששניהם מסרו גרסאות עקביות ומפורטות, הניחה את דעת בית המשפט. השינוי מהצוואה המוקדמת הוסבר ברצון להגן על רעייתו השנייה של המנוח, מניע שנחשב לוגי וסביר בנסיבות העניין.
חשיבות הדיוק הראייתי וחוות דעת מומחים
במהלך ההליך המשפטי, עלתה שאלת האותנטיות של התיעוד. יואש ניסה לרמוז כי נוטריון מנוסה כדורון לא היה מסתפק באמירה בעל פה אילו באמת חפץ בשינוי. טענה זו נהדפה; ברגעיו האחרונים של אדם, גם המומחה הגדול ביותר לדין נסוג אל האנושיות הפשוטה של הדיבור. המומחית הגרפולוגית שמונתה מטעם בית המשפט לבחון את חתימות העדים על זיכרון הדברים איששה את תקינותן. בסופו של יום, השילוב בין עדויות אמינות, חוסר יכולת להוכיח זיוף, והבנה של רצון המנוח, הובילו לתוצאה המקיימת את דבריו האחרונים.
# זכויות יוצרים: © 2026 עו"ד ונוטריון ציון בהלול. כל הזכויות שמורות.
